במאמר קודם שלי סיפרתי לכם על ליגת כדורסל חובבנית שהקמתי יחד עם חבר באזור בנימינה.

האמת שהמטרה העיקרית בהקמת הליגה הייתה יצירת מסגרת ספורטיבית מחייבת יחסית לאנשים בעלי משפחות שעובדים ומגדלים ילדים.

הרעיון קרם עור וגידים והצליח מעל למצופה. הביקוש למסגרת כזו הוא עצום. כרגע הליגה מונה 12 קבוצות (מינימום 12 שחקנים בקבוצה) שהתחלקו על שני בתים והיד עוד נטויה.

הפעילות הספורטיבית היא כמובן מבורכת אבל לא תיארתי לעצמי איך הכל יתגמד לעומת החוויה והדרמות שעברה הקבוצה שלי (בנימינה) בעונה הזו.

בכל ליגה יש דרמות ומתח, ולא משנה מהי רמת המשחקים.

השנה עברנו חוויה יוצאת מן הכלל במשחק נגד קבוצה מזכרון יעקב במחזור המשחקים האחרון של העונה הסדירה שהתקיים במוצאי שבת.

2 הקבוצות הגיעו למשחק בידיעה שניצחון מוביל להבטחת המקום השני בבית ויתרון ביתיות בשלב ההצלבה של רבע הגמר נגד הקבוצה שבמקום השלישי בבית המקביל. הפסד עלול לדרדר את הקבוצה למקום הרביעי שמוביל להתמודדות נגד המקום הראשון בבית השני ללא יתרון ביתיות.

בסיבוב הראשון זכרון הגיעו לאולם בבנימינה וניצחו אותנו בעזרת תצוגה התקפית נדירה לרמות האלה, בעיקר מספר 23 שלהם שתפר עלינו 30 נקודות עם 6 שלשות.

אנחנו מגיעים לאולם בזכרון בכוננות ספיגה. מרגישים כמו מדינת ישראל ערב מלחמת ששת הימים. אם הם ניצחו אותנו בבנימינה – איך ננצח אותם במבצר שלהם?

זכרון מציגה לראווה קאדר של 14 שחקנים. מספר 23 זורק לסל בחימום ולא מצליח להחטיא. אנחנו בקושי 7 שחקנים בתחילת החימום. רשמנו בטופס המשחק עוד שניים שהגיעו באיחור. איזה מצ'וקמקים אנחנו…

השופט שורק ומתחיל את המשחק. 2 הקבוצות מרבות להחטיא ולאבד. זכרון מתאפסים על עצמם ראשונים. אנחנו שומרים אזורית עם לחץ על 23. לא נותנים לו לזרוק. הבעיה שהוא סוס וגם יודע לכדרר. שלשה שלו ועוד פאול וסל מעלים את זכרון ליתרון משמעותי ראשון. גם חברים שלו לא טומנים ידם בצלחת וקולעים לא רע בכלל.

הקבוצה שלנו לא קולעת טוב, לא מצליחה לבצע תרגיל אחד לרפואה ומאבדת המון כדורים. אנחנו רואים מולנו קיר בטון בלתי עביר. הרבה יותר קל להסתכל על המשחק מהיציע ולתת עצות לקבוצה…כשאתה על המגרש והעסק לא זורם אתה כמו עיוור וכל מהלך שלך מתבצע בלחץ. זכרון לעומתנו משחקים בלי לחץ ומבצעים תרגילים שגורמים כאב ראש להגנה שלנו. כל התקפה שלהם מסתיימת בזריקה נוחה.

המחצית הראשונה מסתיימת ביתרון 10 לזכרון שנראה בלתי מחיק.

כל הזריקות שלי נראות כמו פצמ"רים לכיוון הטבעת. חושך מצרים. 0 נקודות.

המחצית השניה מתחילה. זכרון מגדילים קצת את היתרון.

הקבוצות מחליפות כמה סלים. לא נראה שינוי באופק.

ואז הכל השתנה. נפתחו הצ'אקרות.

אנחנו קולעים שלשה ראשונה או שניה במשחק שמורידה את ההפרש מתחת ל-10 נקודות. החבר'ה שלנו נכנסים לטירוף. גם הקהל המסור.

ההגנה מתהדקת וזכרון מתחילים לאבד כדורים בסיטונאות. כל איבוד הופך לסל קל שלנו.

עם המתפרצות חוזר הביטחון. השחקנים שלנו קולעים את כל מה שהחטיאו במחצית הראשונה.

כל סל שלנו מלווה בשאגות שמחה. לא נשאר לי בכלל קול אבל למי אכפת? יש תחושה שמשהו גדול קורה פה.

מספר 23 של זכרון פתאום נראה אנושי ומחטיא 4 עונשין רצוף. הוא אפילו מתעייף קצת כי הוא לא ראה ספסל.

נגמר המשחק.

לוח התוצאות מראה: 54:76 לנו ! 22 הפרש אחרי מינוס 10 במחצית!

סקור מטורף לליגה הזאת.

היינו כחולמים…

קלענו 50 נקודות במחצית השניה באחוזים מטורפים.

אנחנו חוגגים עם הקהל כאילו ניצחנו בגמר ה- NBA. כמו מדינת ישראל לאחר המלחמה ההיא.

במהלך כל אותו שבוע אני נמצא בהיי ולא מפסיק לחייך. אנשים בעבודה לא מבינים למה אני מבסוט בעוד שהם יותר בכיוון של שביזות יום א'.

גם אחרי שאני מסביר להם על מה ולמה הם עדיין לא מבינים.

בעצם כשאני חושב על זה – זר לא יבין זאת. רק מי שהיה על הפרקט באותו ערב מכושף יבין את מה שהתחולל שם.

אז נכון שעלינו מהמקום השני ונכון שבסוף הפסדנו בסדרת ההצלבה של רבע הגמר…אבל את אותו ערב לא אשכח לעולם.

אנשים טובים וחכמים כבר אמרו שעל מנת להגיע אל האושר המיוחל עדיף לאסוף חוויות ולא נכסים (האמת שזה לא סותר אבל זה כבר דיון אחר).

אז עכברי הופס יקרים: תעשו לעצמכם טובה ותירשמו לקבוצת כדורסל, כל אחד בהתאם לרמתו. או שלפחות תרשמו את הילדים שלכם לקבוצה.

מעבר לחוויות שתצברו, אתם תלמדו להתמודד עם כשלונות, תלמדו להתאים את עצמכם למסגרת ולוותר על האגו שלכם ("איך הוא מוריד אותי לספסל דווקא עכשיו?!"), תשפרו את הכושר הגופני ובעיקר תכירו חברים שלא הייתם מכירים בסיטואציה אחרת.